בס"ד

                                                   

אשרי תמימי דרך...

ע"י התורה מתקבלים כל התפילות והבקשות, שנקראת "איילת אהבים ויעלת חן" שמעלה חן על לומדיה, ועל ידי החן מתקבלות התפילות והבקשות.

ומסביר את ההיגיון שבזה, "כי איש הישראלי צריך להסתכל בהשכל שבכל דבר"

בכל דבר יש "שכל". אין בעולם דבר, שאין בו תכלית כמוסה, ואשר באמצעותה ניתן לגשר על הפער הדמיוני החוצץ בינינו לבין השם יתברך. משחר ילדותינו, הורגלנו להסתכל על העולם ולהתרשם מתצורותיו והופעותיו החיצוניות, ואין אנו רואים את המהות האמיתית ומבינים את המשמעות הנכונה של כל דבר. טעות זו, מקורה בסיבה שהורגלנו לטפול ולהעניק משמעות כוזבת לכל דבר. בחברה בה אנו מתחנכים, "מלמדים" אותנו כיצד להתנהל במישור הגשמי, וכובלים את ראייתנו ותפישותינו לתבניות מקובעות, עד אשר נהיה לנו לטבע לקשור ולשייך את כל הנתפס בחושינו, לאותן תבניות שכבר נהיו לנו כעוגן המציל אותנו מללכת לאיבוד באי הוודאיות.

ר' נחמן מתחיל את משנתו בתורה זו, וכאן טמון סוד השער והפתח להבנת המציאות, כפי שמתפרשת ונפרשת על ידי מי שכבר התעורר מן הדמיון הכוזב ותעתועי העולם השרוי בתרדמה.

"כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו". השכל הוא הכח המתבונן, המעריך, המברר, השוקל, המתרץ, המזהה והמדמה והוא אמצעי לחכמה, ככתוב בקהלת "חכמת אדם תאיר פניו", החכמה מאירה לפני האדם, ומראה את הדרך בה ילך. כך מראה השכל לאדם כל דבר באור החכמה לגלות את מהותו וייעודו האמיתיים. וזו הכוונה אור גדול, אור בהיר עד מאוד עד שאינו מתיר מקום לצללים וספקות. כי מה שנופל עליו הצל, לא מתגלה באותה בהירות וודאיות. השכל המביט באור החכמה, משולל היבטים אישיים ואפיונים ייחודיים, הוא מסוגל לראות ולזהות את ה"שכל" שבכל דבר כפי שרצון הבורא מגולם בו. החושך והצללים הינם היטלים והשלכות של ראיה ללא שכל, הסתכלות אישית המזוהה עם אפיוניו המסוימים של המביט וראייתו הבררנית, אינה מביאה את השכל שבאותו הדבר אל שכלו, אלא מראה לו דבר הדומה בערך, כאשר הערך הנתפס בתודעתו ניזון ממכלול ידיעותיו, ניסיונו, חוויותיו ופחדיו. מה שעלול לשקף בסופו של דבר, משהו, שהוא רחוק מאוד מן הדבר עצמו.

ר' נחמן מוצא קשר שיוכי, בין חכמה ליעקב, שהרי זכה לבכורה ולכן הוא ראשית וכתוב "ראשית חכמה...") וכתוב "ויעקבני זה פעמיים" ואונקלוס תרגם וחכמני, ומקשר זאת אל השמש, שאור השכל מאיר כמו שמש. ובאותה הקבלה אנו מוצאים את עשו שביזה את הבכורה, והוא מסמל את ההסתכלות המסוימת, ומלמד על אדם המזוהה עם אותה הסתכלות סלקטיבית, שאינו מקשר את עצמו אל השכל והמשמעות האמיתית שבכל דבר.

השכל והחכמה, הם החיות שבכל דבר, ככתוב "והחכמה תחיה". האמת נגלית ע"י השכל והחכמה, בדומה למציאות גשמית הנגלית לעין ע"י האור, טבעם האמיתי של הדברים ומהותם, נחשף הודות לראיה מפוכחת ונטולת פרשנות. היכן שנמצאת אמת אין שקר. במקום בו מאיר האור, אין מקום לחושך. במצב של חיים אין אפשרות למוות. המוות אם כן תוצאה של טעות, עיוות האמת, סברה עקומה, ראייה מתוחמת הנובעת ממניעים אישיים. זה יכול לקרות מחמת שאור החמה הוא אור חזק מידי, ובלתי ניתן להסתכל בו ישירות. החיות המפעמת כבמקורה בכל דבר,לא נתפסת באמצעות החושים, ואין המחשבה משיגה אותה בקלות. משום שטבעה של החיות הוא הרחבה והתפשטות, וחושי האדם ומושגיו, תופסים רק מה שהאדם מסוגל להקיף בהתאם לכוחותיו. מכאן שיכולת ההבחנה, בהכרח, נעשית מגובלת ומצומצמת. והאמת מתגלה רק בהתאם לגודל החריר דרכו מסתכל האדם. ראייה מצומצמת זו מחסירה רכיב ניכר מן המציאות האמיתית ומן החיות, לכן האדם במבטו תופס חיסרון, החיסרון הוא חידלון, הוא היעדר חיים, הוא מוות.

האור הנובע מן השמש הוא הניצב בהשוואה לאור החכמה הטמירה בה נגלית האמת, החיות, האין סוף. אמנם, מן הנמנע, להביט באור ובבוהק המסנוור אשר בוקע מן גלגל החמה, אך ניתן להבחין באורה כפי שהוא נופל על הלבנה. הלבנה היא המקבלת את האור העצום הזה ומעבירה אותו אלינו. וזה נקרא בלשון תורת הנסתר, 'מלכות'. המלכות היא אמצעי אשר דרכו עוברים אלינו כל ההשפעות של בורא עולם, באופן שמתאים ליכולת התפיסה השכלית של כל אחד.

המלכות המיוצגת ע"י הלבנה, אין לה אמירה וביטוי מצד עצמה והיא כביכול משוללת עצמיות וזהות, ובזה גדולתה, כל תכליתה הוא להעביר את ההשפעות באופן הטהור ביותר ומשולל כוונה, פרשנות ומשמעות. עליה נאמר "דלית לה מגרמה כלום". אין לה דבר מעצמה, הלבנה מעבירה ומקרינה את האור המשתקף בה מן השמש. כך המלכות מעבירה את החיות והחכמה אלינו בהתאם לכוחות והיכולות.

החכמה והחיות, מיוצגים ע"י האות חי"ת והמלכות מיוצגת ע"י האות נו"ן, כפי שכתוב "לפני שמש ינון שמו" (תהלים ע"ב, י"ז( ושם רש"י מפרש שזה לשון מלכות. וכאשר ההתקשרות אל השכל שבכל דבר, שהיא ההתבוננות ללא דעות קדומות, נעשית באופן המושלם, מתקשרים ה ח וה נ  לחן ונעשה "אור הירח כאור החמה". החן נחוץ על מנת שיתקבלו הבקשות שאדם מבקש. נשיאת החן הוא עניין התקשרות, נשיאת חן, מציאת חן היא בעיני המסתכל, כמו שכתוב "ואסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", החיות והחכמה הם המרכיבים הנחוצים והנחשקים ביותר. אדם בטבעו נמשך לכל מה אשר יש בו חיות, ממנו הוא יכול לקבל כח וחיוניות, להבדיל מבעלי החיים, שעיקר חיותם בא להם ממזונותיהם, זקוק האדם להזנה בעוד שטחים, והחשוב שבהם הוא החכמה. האדם רעב לדעת, וערג ללמוד, חזותית, שמיעתית, עיונית, מקצועית, האדם תמיד תר אחר שכלול ופיתוח יכולותיו, וכל מיומנות מסבה לו הנאה. ההתקשרות בדעת והבנה שכלית מזינים את אישיותו ותורמים לגדילתו.

החכמה כפי שהיא, אינה מתקבלת על הדעת, אלא ע"י צמצום. בדומה לשכלו והבנתו של המורה המלמד ילד. אם המורה ינסה להעביר לו את המידע כפי שהוא מבין ותופס בדעתו, הילד לא יבין. ולכן המלמד מצמצם את הלימוד בהתאם ליכולת הלמידה של הילד ומשתמש במשלים ודוגמאות על מנת לסבר את אוזנו, עד שיבין. כך תפקידה של המלכות  לצמצם את החכמה, ולכן היא ניצבת כביכול בתווך, בין ההשפעות כפי שהם במקורם, לבין יכולת התפיסה של האדם ומשמשת כמעין "פילטר". כך נושאים הדברים חן בעיני המסתכל. כאשר החיות והחכמה שבכל דבר מתקבלים בהתאם להבנתו, וזה עניין ההתקשרות עליו מדבר ר' נחמן.

בתחילת הפרק כתוב "כי עכשיו, בעוונותינו הרבים, חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל"  וש"עיקר החן והחשיבות הוא "אצלם", ובכן, אין הכוונה שאומות העולם כעת נעשו נושאי חן יותר משישראל נושאים חן בעיני הזולת. אלא שעיקרון החן, האופן שבו דבר נחשב כבעל ערך נוי וחשיבות, המדד והכללים הם נקבעים לפי ערכיהם, ערכי תרבותם וערכי דתם והווים. וגם האיש הישראלי "נגוע" בהסתכלות זו. הסתכלות זו, נטולת שכל וחכמה, זו הסתכלות שטחית, רדודה, חיצונית ובעיקר מבקשת מענה לצרכים צרים ומוגבלים, מה שהופך את המשתקף מן הדבר עליו מסתכלים, לעצם הנושא משמעות כוזבת. הסתכלות המתעלמת מן השכל והתכלית הכמוסה שבכל דבר, מעניקה פרשנות אישית וסובייקטיבית. לכל איש טעמו וצביונו הנטווים באופן שיתורו אחר מענה לחסרונותיו ותאוותיו, ומכאן מתפתחים הערכים והמדדים על פיהם נעשה האדם ל שופט, פוסק ולעיתים אף תליין.

אומר ר' נחמן, שזה בחינת עשו, שביזה את הבכורה, ובכך, דחה את ההסתכלות בשכל ובחכמה. ר' נחמן מביא את הקשר השיוכי אל הפסוק במשלי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו". אדם שרואה מה שהוא רוצה לראות, כאשר מפרש לעצמו את המציאות הנגלית לעיניו באופן שתתאים ל מכונה כסיל. וכי איזה תואר יהלום יותר, אדם אשר דוחה את החכמה והחיים  המפכים, תמורת סיפוק חפציו הקטנים והמגוחכים. כאן "מאשים" ר' נחמן את מלכות הרשעה, המכונה "לבנה דסטרא אחרא". הרי למדנו שהמלכות היא כלבנה שאין לה אור משל עצמה אלא מה שמקבלת מן השמש.

כך היא דלה ועניה וכל מה שמגיע ממנה היא קיבלה מהחכמה וכך הוא היצר טוב.  אך המלכות הרשעה, עליה נאמר בישעיהו כ"ד "וחפרה הלבנה" כאדם שחותר תחת דרגה גבוהה ממנו, כדי למרוד ולערער את היסודות של אותה סמכות. היא היצר הרע הנקרא "מלך זקן וכסיל". מלך, שאינו משועבד ואינו נכפה. זקן, שיודע ומבין את ההשלכות של דרכיו ומעשיו, בעל ניסיון ותיק, שאינו יכול להתייצב מאחרי תירוץ קלוש של חוסר ידיעה או חוסר בהבנה. כסיל, ששועט אל עבר אובדנו, כיוון שמכלה את הנפש ממנה הוא ניזון.

יש להיות מודעים לכוחו ועוצמתו, כיוון שרובנו שבויים וכפויים תחת השפעתו, ואת זה אפשר ללמוד ממה שר' נחמן אומר ש"עכשיו בעוונותינו הרבים... עיקר החן והחשיבות הוא "אצלם". אצלם הוא לשון הבטה מחוץ לנו, החן הפך להיות דבר הניתן לשיפוט ערכי ויחסי, ובעקבות כך חיצוני ונתון תחת השפעות העיתים והזמן. החן כאשר נתון תחת הרושם החיצוני, מעבר להיותו שטחי ונטול עונג שכלי וערכי. משמש את הנהגת מלכות הרשעה, להסטת הלב מן השאיפה לתכלית הנשגבת של חירות מכבלי החומר, והתדבקות בבורא יתברך.

מושג החן כ"כ התרוקן מתוכנו העילאי, וכ"כ התרחק ממובנו האמיתי, שהאדם עושה מאמצים וטרחות בכיוון ההפוך לגמרי, על מנת להשיגו ולקנותו. החן במובנו האמיתי, ניבט, מן הידיעה הברורה, ומן הוודאיות המוחלטת, שחכמת הבורא שוכנת בכל דבר. התקשרות האדם אל חכמה זו ע"י השכל, המחשבה וההתבוננות היא המגלה את חִינו המתקבל בעיני רעהו. 

אך משהמבט מוסב אל עבר תכתיבים חברתיים חיצוניים ומבוסס על ערכים חומריים, התהווה קושי להביט מחדש בדבר הכה ברור מאליו. האמת היא כאן, נוכחת, מוצקה, שלמה ומעולם לא היה לה צורך להצדיק את עצמה. אך הזדקקות האדם להגנה על תדמיתו כפי שהיה רוצה שייתפס בעיני רעהו, חזק לפי שעה מן הרצון לחיים ללא הגנות וחומות. הצורך ש "יראו אותי כפי שאני רוצה שיראו אותי", מקורו בטעות המובילה להכחשת ההשגחה הפרטית, מאותה טעות, נובעת גם ההבטה בזולת באופן שיפוטי ויחסי, מכאן צומחת היהירות והבוז כלפי השונה. מכאן נולדים הפערים ההולכים וגדלים בין איש לרעהו, בין האדם לבורא. כאן בתהומות הללו שוכן הפחד, מן ההפרשים שבתפיסה היחסית צומחים סימני השאלה המטרידים, הספקות המנקרים, החשדות המכרסמים והכפירה באחדות. מכאן צומחת האמונה המכאיבה במוות ובגרורותיו. אמונה זו בהכרח מחייבת חיים של הכחשה, בריחה, ודאגה בלתי פוסקת. כל אלו נטבעו בכוחותינו ומשפיעים על הלך הרוח ועל המעשים. בלתי ניתן להתגבר על כוחות אלו אלא ע"י כוח אחר.

וכעת מלמד אותנו ר' נחמן, כיצד ניתן לגבור על היצר הרע. הפתרון הוא ע"י נתינת כח לבחינת מלכות דקדושה, מספיק כח, שתוכל להתגבר על מלכות דסטרא אחרא. ומסביר לנו את הדרך. "ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדושה? על ידי התורה שהוא עוסק בכוח". עיסוק התורה בכח, מחליש את הכוחות המנוגדים לה.

ידוע הוא שמה שמוציא האדם בפועל, נובע הוא ממה שבכח, רבים חשים, שיש בכוחם לעשות דברים נפלאים ומעוררי השתאות, לרבים יש חלומות ושאיפות לחולל תמורות בעלות משמעות בחייהם ובעולם, רצונות אלו קיימים בכח אך לא תמיד מוצאים את דרכם אל הפועל, מסיבות שונות. כשם שבאדמה טמונים אוצרות שונים של צמיחה והתחדשות, אך ללא התנאים המתאימים לא תצמיח דבר או שיגדלו ויעלו עליה פרא, עשבים שוטים, קוצים וברקנים.     

באמת, המעשים והתוצאות המשתקפים בחיי האדם, הנם התגלות של הכוחות המוגברים שבו, לכן ניצחון הרוח והקדושה על החומר, מתאפשר רק ע"י נתינת כח להם. והדרך להעצמת כח הקדושה הוא ע"י התורה שלומד בכח. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", הכוחות המתנגדים למבט המפוכח וראיית האמת, מתגברים ביתר שאת כאשר האדם בא ללמוד תורה, ואז אי אפשר ללמוד תורה, אלא, ע"י התאמצות וכח. "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין ל, ב): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש"